לגלות איך החשיבה שלנו משנה את הגוף: המחקר של אליה כרום על מילקשייקים ותפיסה מחשבתית על מוצרי דיאט ובכלל
- MEITAR BEN SHIMOL
- לפני 6 ימים
- זמן קריאה 2 דקות
יעל עמדה מול דלת המקרר, עייפה אחרי יום ארוך, ובעיקר רעבה.
היא רצתה משהו קטן שיעזור להרגיש מסופקת. העיניים שלה נתקלו בבקבוק מילקשייק וניל – הוא היה שם, מוכן בדיוק בשבילה. היא סובבה אותו בידיה וקראה את התווית.
140 קלוריות בלבד. ללא שומן. ללא סוכר. זה נשמע מושלם – ועדיין, כשהחלה לשתות, היא חשה שזה לא באמת מספיק. כאילו משהו חסר, כאילו הגוף שלה עדיין מצפה למשהו מספק יותר.
באותו זמן, במקום אחר, מישהו אחר החזיק בדיוק את אותו המשקה – אבל תוויתו סיפרה סיפור אחר: מילקשייק עשיר ומפנק עם 620 קלוריות. הוא לקח לגימה ראשונה וחש תחושת שובע מתפשטת בגופו, כאילו המילקשייק הזה באמת מילא אותו.
ובפועל - שני הבקבוקים הכילו את אותו המשקה בדיוק – אך הגוף של כל אחד מהם הגיב אחרת לגמרי.
זו הייתה מהות הניסוי של אליה כרום, פסיכולוגית חוקרת שהחליטה לבדוק עד כמה המחשבה שלנו יכולה לעצב את האופן שבו הגוף מגיב לאוכל. כרום, שחקרה במשך שנים את אפקט הפלסבו, שאלה שאלה יוצאת דופן:
האם מה שאנחנו מאמינים על האוכל שלנו יכול להשפיע על השובע והרעב שלנו? אפילו על תהליכי ירידה במשקל?
כרום לקחה קבוצה אחת של נבדקים ונתנה להם לשתות מילקשייקים שונים – פעם אחד שהוגדר כ"דל קלוריות" ופעם שנייה כזה שנראה כמו "פינוק עשיר וקלורי". למרות שמדובר היה באותו מילקשייק בדיוק, השפעת התווית על המוצר הייתה רבה הרבה יותר ממה שציפו.
בפעם שהנבדקים ששתו את המילקשייק עם תווית ה"פינוק" חוו ירידה הרבה יותר משמעותית ברמות ההורמון גרלין, הורמון רעב, אשר משפיע ישירות על תחושת השובע.
לעומת זאת, בפעם ששתו את המילקשייק בתווית "הדיאט" חוו תחושת רעב הרבה יותר גדולה ותחושת שובע פחותה, למרות שהקלוריות היו זהות בשני המילקשייקים.
המחקר הזה מצביע על משהו עמוק יותר, אולי משהו שאנחנו לא תמיד מודעים לו:
האופן שבו אנו תופסים את האוכל שלנו — לא רק ברמה הקוגניטיבית אלא גם ברמה הפיזיולוגית — יכול לשנות את האופן שבו הגוף שלנו מעבד את המזון.
כרום מסבירה שהתוצאה הזו מאתגרת את התפיסה הפשטנית של 'קלוריות נכנסות, קלוריות יוצאות'. הגוף שלנו לא מגיב רק להרכב התזונתי של המזון, אלא גם לתפיסה שלנו לגביו.
המחקר על המילקשייקים מדגיש עד כמה הגוף שלנו קשוב למסרים שאנחנו שולחים לו.
כשאנחנו מתייחסים לאוכל כאל משהו חסר או מוגבל, הגוף מבין את זה כחסך אמיתי – ומגיב בהתאם, מגביר את תחושת הרעב ודואג שלא יחסר לנו. זו תגובה פיזיולוגית טבעית שנועדה להגן עלינו. אבל כשאנחנו אוכלים מתוך ביטחון והקשבה אמיתית לצרכים שלנו, הגוף יודע לווסת את עצמו בצורה מיטבית. במקום להילחם בו, אנחנו יכולים לעבוד איתו – ולתת לו את מה שהוא באמת צריך.
Comments